הבן שלי מכור למשחקי מחשב

תשובה:

כמי שעוסק רבות במדיה באינטרנטית וההשפעה שלה עלינו ועל בני הנוער, אחד הדברים שמאוד מציקים לי בתחום בזמן האחרון הוא באמת הכיוון שאת מתארת- כלומר דברים שבהם אין "פגם מוסרי" ישיר, הם לא אלימות או חוסר צניעות, אבל בכל זאת גורמים נזק אמיתי וישיר לכולנו, ובפרט לבני נוער. זה מתחלק לכמה שכבות של קושי, שאחת מהן היא העובדה עד כמה באמת אנחנו, ובני הנוער כמונו, מתמכרים בקלות לכוחות הללו. ונותנים להם להשתלט על חיינו.

במשחקים התופעה אף קשה יותר. זה הרבה יותר מסתם אגנדה תקשורתית, או סתם המתח לדעת עוד ועוד חדשות מהעולם. המשחקים הללו מתוכנתים ונבנים כדי ל"השתלט על הזמן". וכמעט הייתי אומר שהם נבנים במיוחד כדי לגרום לנו להתמכר אליהם. כולל שימוש בעצות פסיכולוגיות, בטכנולוגיות של צבעים, גדלים, מוסיקות ועוד... והרבה מאוד כוחות אחרים שעניינם לגרום לתופעות של התמכרות קשה. כמובן, אני לא טוען שהבן שלך, או אחרים, הם מכורים, אולם במובן מסויים כך צריך להתייחס לזה. יש משהו בצבעים הללו, המהירויות או בעצם העולם הוירטואלי שכובש את השכל והנפש בצורה שכמעט שוללת מאיתנו את הבחירה להתמודד עם זה.

אז השלב הראשון הוא להפנים את עוצמת ההתמודדות הזו, של הילדים שלנו ולכן ממילא, כמחנכים, שלנו. אנחנו ככל הנראה לא מתמודדים כאן עם "יצר הרע" רגיל ופשוט, אלא למשהו שמדבר לרובדים בנפש שקשה מאוד לעמוד מולם. ממילא הכוחות, הרעיונות והאנרגיות שאנחנו צריכים להשקיע במאבק הזה צריכים להיות בהתאם...

השלב השני הוא פריסת העובדות הללו מול הילד. צריך להציב בפניו ופבניהם מול מה הם מתמודדים, כמה זה חזק ולאילו מחוזות בנפש זה פונה. למיטב הבנתי, ככל שהם יבינו יותר, הם ימנעו יותר. כמובן- הם יתעקשו, ישאלו, יגידו שהם לא מכורים ושזה סתם משחק, אולם דיבור רצוף ואין סופי על המחוזות שללו משפיע בסופו של דבר. אפשר גם לעשות איתם "ניסוי"- להגיד משהו כמו- או.קי... אם אתה לא מכור, בא נראה שיומיים אתה לא נוגע בזה".
אני יודע, זה קשה ומעייף ומצריך השקעת כוחות נפש במקומות שנראים לנו פעמים רבות מטופשים ("למה אני תמיד צריכה להזכיר לה ללמוד קצת... שתדאג לעצמה..."). אולם אם לוקחים בחשבון את הדברים שציינתי, מבינים שפעמים רבות לנער/ה אין כוחות שווים להתמודד בלעדנו.

השלב השני, כמו שתמיד אומרים- "זה לנסות עד כמה שניתן לקבוע גבולות ברורים. שעות שבהם זה פשוט לא אפשרי (כולל כיבוי של הווי פי אם צריך), שעות שבהם חייבים לעשות משהו אחר. משימות שבהן חייבים לעמוד בכל מחיר. וכדומה. גם אם זה לא יעבוד תמיד... זה לפחות נותן מסגרת ומגדיר ש"אנחנו לא מרוצים, גם אם כרגע אין לנו כח להילחם".

שלב נוסף הוא קביעה של משימות מאוד מוגדרות שבהן הנער/ה צריכים לעמוד. ברוב המקרים, למיטב נסיוני, הגדרה מסודרת של משימה מקלה על הנער. לא הגדרה כללית כמו- אתה חייב לעזור בבית עשרים, אלא אתה צריך לעשות כך וכך במדוייק.

צריך גם לנסות להילחם שיהיו להם גם דברים אחרים "חיוביים" לעשות... הכי טוב, כמובן, זו תנועת נוער... אבל הנוער בימינו צריך הרבה מאמץ כדי להתחבר לתנועה. אבל לחשוב על זה, לחפש, לנבור... למצוא משהו שיעניין אותו בעולם ולנסות שהוא יעסוק בו קצת...

אז לסיכום- הכי חשוב זה לדבר על זה, לחשוף, להציב מראה. שוב ושוב ושוב... להסביר כמה נורא, ממכר, משתלט... ולמרות שאנחנו מבינים את הצורך בפריקה ובמנוחה... להזכיר שזו דרך מאוד לא פשוטה להתפרק ולהנות. לקבוע גבולות ברורים, לפחות לדבר עליהם, להזכיר אותם, להילחם עליהם כמה שניתן. הגדרה של משימות ברורות ומוגדרות בזמן שהנער צריך לבצע... ולנסות למצוא עוד ועוד דברים חיוביים לעסוק בהם.

בכלליות- זו מלחמה. מלחמה על הילדים שלנו וכך צריך להתייחס לזה.